קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

פרשת מקוב/ מאת לילך ברק

11/05/2019

יצירת מדינת ישראל יש מאין היא אתוס ציוני שכולנו גדלנו עליו עם הרבה מאוד גאווה, ויחד עם זאת בשולי המאבק על יצירת לאום וחברה יהודית וישראלית שווה וצודקת, בבחינת "אור לגויים" יש גם סיפורים קשים, מסמרי שיער שגורמים לך לעצור לרגע ולשאול, האם לזאת התכוון המשורר?

אחד מהסיפורים הללו הוא פרשת יונתן מקוב

כמו כל סיפור מרתק הוא מתחיל באמא דומיננטית בשם בתיה מקוב, סוחרת מצליחה מהעיר בריסק, אם לעשרה ילדים שהחליטה, עם התעוררות תנועות חיבת ציון, לעשות מעשה ולרכוש 240 דונם אדמה ברחובות בכדי להקים בה מושבה. בעלה של בתיה, אברהם, חשב שאשתו השתגעה לגמרי ולא הסכים לבוא עימה לארץ-ישראל. אך בתיה לא ויתרה, בהותירה מאחור את הבעל הסרבן חילקה בינה לבין בעלה את עשרת הילדים- חמישה נשארו עימו וחמישה עלו איתה לארץ בשנת 1890.

בתיה מקוב הגיעה לרחובות בימיה הראשונים של המושבה, בת חמישים היתה, המבוגרת והמנוסה מכל החברים שהשתתפו באספה הכללית המייסדת של המושבה רחובות. במהרה פרחו עסקיה גם ברחובות כמהנדסת, קבלנית בניין ובעלת כרם ענבים. ביתה הנאה היה מהמשובחים במושבה.

ילדיה גדלו בבית מבוסס כלכלית וכולם עסקו בחקלאות בכרם המטופח. בשנת 1911 בהיותה בת 71 נפטרה בתיה. בצוואתה הורישה את הנחלה לחמשת בניה, כ-50 דונם לכל אחד. 

אחד מבניה היה יונתן מקוב אשר נישא בסביבות 1900 לבת המושבה, שושנה (רישקה). לזוג היה כרם גדול ומצליח והם התגוררו בבית אביה של רישקה. 



הפרשה, שזכתה לשם 'פרשת מקוב', התרחשה בשנת 1913. וכך היה:

בסוף יום עבודה שגרתי למדיי זיהה יונתן מקוב שלוש עולות מתימן, פועלות מוכרות שהתגוררו בפאתיה של המושבה כשהן מקוששות זרדים וענפים יבשים בכרם שלו, להסקת אש באוהליהן. 

יונתן שראה במעשה גניבה, החל להכות את הנשים והורה לפועליו הערבים לאסור אותן, לכפות אותן ולקשור את ידיהן לזנב של חמור. וכך, הובלו הנשים תוך הצלפות במקלות בתהלוכה אל תוך המושבה, וכשנכנסו לרחוב הראשי צלצל יונתן בפעמון בכדי שיבואו כולם לראות את הפועלות שנתפסו בקלונן. בין הנוכחים שצפו במחזה המבעית היו גם ילדיהן המבוישים של הפועלות התימניות.

לכאורה עוד 'אירוע' במושבה שכנראה לא היה זוכה לתיעוד היסטורי אלמלא דיווח אחד הפועלים על המקרה לעיתון 'הפועל הצעיר' שפרסם מיד את המקרה:

"בשבוע שעבר נעשה פה על ידי האכר יונתן מקוב מעשה גס המטיל צל על החברה והמקום שבהם נעשים מעשים כאלו. כידוע רגילים התימנֹים ללקט בשדות ובכרמים ולאסוף שם ענפים וזמורות שבהם משׂתמשים הם להסקה. [...]

מעשה שהיה כך היה. האכר הנזכר למעלה מצא בכרמו שלוש תימניות המלקטות ענפים, ולא הסתפק הלז בזה שהכה את המלקטות אלא שמצא לנחוץ גם לאסור אותן ולהובילן שבויות למושבה. כמובן שהנשים התנגדו ברחו והתפזרו בכרם אולם הפועלים הערביים רצו אחריהן ותפסו אותן. והתפוסות- אסרו את ידיהן בחבלים, קשרו אותן לזנבו של החמור וככה הובילון אל המושבה: הנשים קשורות, מקוב מנצח על החמור וערבי אחר שומר על הנשים מאחוריהן ומאיץ בהן על יד המושבה ירד המנצח מן החמור לקח בידו את קצוות החבלים שבהן היו אסורות התימניות והכניסן אל תוך המושבה."[1]



פועלים תימנים זומרים בכרמי המושבה רחובות

בעקבות הפרסום החליטה מועצת המושבה רחובות לקנוס את האיכר יונתן מקוב בסכום זעום של 20 פרנק, ובנוסף הוחלט על הקמת ועד משותף לאשכנזים ותימנים, שהיוו רבע מכלל האוכלוסייה במושבה, בכדי להביא לשיתוף פעולה והבנה בין הצדדים.  בזאת תמה אמנם הפרשה ברחובות אולם פרסומה גרם לזעזוע כבד ביישוב ולחשיפת עוד ועוד מקרי התעללות והתעמרות בעולים תימנים אשר שימשו פועלים במושבות צעירות נוספות (פתח תקווה, חדרה ועוד).

כאשר שככה המהומה נדחקה הפרשה עד שנשתכחה מהתודעה הציבורית במשך עשרות שנים עד שבראשית שנות השמונים כתב דן אלמגור (יליד רחובות) את השיר "זמורות יבשות" להצגה ב'בית לסין' המתארת את העלייה מתימן. אולם, עמותת עולי תימן פנתה לישראל קיסר (תימני בעצמו) וביקשה ממנו לפעול לצנזר את השיר בכדי למנוע עימות. השיר צונזר.

שנים לאחר מכן יזהר כהן הלחין את היצירה והקליט אותה לתכנית בערוץ הראשון ביום העצמאות שעסקה בעליות השונות, ואמורה הייתה (בין היתר בזכות המוניטין של יזהר כהן) לעלות בשעת פריים טיים. התכנית נדחקה לשעת לילה מאוחרת, ובדיעבד נודע כי עו"ד שוקי פורר, לימים ראש עיריית רחובות (ולימים מודח מתפקידו בשל עבירות שחיתות חמורות) איים בתביעה על רשות השידור כי אין מספיק עדויות לכך שהפרשה התרחשה ושהיא מכתימה את שמם של חלוצי רחובות. הוא האשים את אלמגור בבדיית הסיפור כמזימה כנגד ממשלת הליכוד (אלמגור הוחרם באותם ימים בשל הבעת תמיכה בשלום עכשיו בזמן האינתיפאדה הראשונה).

יונתן מקוב ומשפחתו המשיכו להתגורר במושבה רחובות ועשו חיל בחקלאות ובמסחר. בשנת 1945 נפטר יונתן ונקבר בבית העלמין של רחובות. בארכיון לתולדות רחובות ברשת אין זכר לפרשה העגומה.

אני ממליצה בחום לחפש את השיר הנפלא (והלא פשוט להאזנה) "זמורות יבשות" ביוטיוב, ולמתעצלים, הנה מילותיו:

זמורות יבשות/דן אלמגור

כולם מדברים על "השנים הטובות"

אך כל בן תימן במושבה רחובות

עוד זוכר מעשה באיכר יונתן,

שתפש שתי נשים מבנות תימן,

המלקטות בכרם בין השמשות

לא ענבים, רק זמורות יבשות,

זמורות יבשות,

זמורות יבשות להסיק תנורן.

הוא תפש את שתיהן, האיכר יונתן

והצליף ארוכות על השתיים בשוט,

וקשות המכות כזמורות יבשות,

כזמורות יבשות.

 

אז קשר את השתיים בחבל העב

אל חמורו, לקצה הזנב,

וככה, רוכב בגאווה

נכנס ברכיבה אל המושבה

וברחוב בראשי לעיני כולם

איכר על חמור, ושוטו מורם,

ושתי הנשים נגררות מאחור,

קשורות בחבל לזנב החמור,

שתי נשים חלשות, חששות, מתביישות

שניסו ללקט קצת זמורות יבשות,

קצת זמורות יבשות.

קשורות לחבל, כמובלות לתלייה,

וכל המושבה מביטה בדומייה,

ויודעת כל המושבה:

האיכר יונתן ממשפחה טובה.

וקורא יונתן: זה דינו של גנב,

להיקשר בחבל לקצה הזנב.

מה הן גנבו? נלחשות הלחישות

הן בכרם ליקטו זמורות יבשות

קצת זמורות יבשות

זמורות יבשות?!

זמורות יבשות!

 

במרומי הגבעה מדנדן פעמון,

וברחוב הראשי מצטופף ההמון.

ורוכב האיכר ומנפנף לידיד,

והרחוב הוא ארוך והומה מתמיד.

צועדות הנשים, משפילות מבטן,

אך יודעות שצופה בהן בנן הקטן.

וברחוב הראשי, שם ברחוב הרחב

הוא רואה את אמו הקשורה לזנב,

הוא רואה את אמו הקשורה בצוואר

נגררת, מושפלת ברחוב עד עפר.

הוא רואה איך כולם בשתיקה מביטים,

הוא רואה חיוכים ושומע צווחה

"אמא, בואי, תראי! תהלוכה!"

ויודעים כל בני המושבה:

האיכר יונתן ממשפחה טובה.

ויש האומרים: טוב עשה, ככה טוב.

שידעו, שיראו שאסור לגנוב.

והבן מתבונן. הוא ב"חדר" למד

על הבן התמים שכמעט נעקד,

והנה כאן ברחוב, לעיני העדה

מובלת האם לעקידה,

ובמקום מאכלת פולח השוט.

ועצים לעולה - צרור זמורות יבשות,

זמורות יבשות...

 

כן, מאז כבר חלפו שנים למכביר.

והבן הוא כבר סב, שערו האפיר.

והרבה זכרונות כבר חלפו ודהו.

אך לעד לא ישכח

את הערב ההוא...



[1] הפועל הצעיר, 10 בינואר 1913.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב