קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

רשמים ממצעד הגאווה 2019/ מאת מוניקה קופרמן

02/08/2019

רבות דובר על חודש הגאווה בכלי התקשורת ובכל מדיה אפשרית.

הפעם אני רוצה לתת את הזווית האישית שלי:

היה חם!  היה לוהט!

אך מעל לכל זאת הייתה חגיגה!

כבר שנתיים שאני מתנדבת בעמותת 'תהל"ה' – עמותה התומכת בהורים של ילדים מהקהילה הלהט"בית.

במסגרת התנדבותי עברתי הכשרות שונות וכעת אני מתחילה להנחות קבוצת הורים באזור דרום השרון.

כמו כן עברתי הכשרה לפגישות ושיחות עם בני נוער, במסגרת פעילויות של מתנ"סים וחברת הנוער  איגי. כהורים, היציאה מהארון של ילדנו יכולה להיות קשה, ולפעמים אפילו קשה מאוד...

פתאום החלומות לגבי העתיד מקבלים תפנית וצריך להסתכל על הדברים קצת אחרת.

יש משפט שאנחנו משתמשים בו בתהל"ה: כשהנער.ה יוצא מהארון, ההורה נכנס אליו.

אנחנו בורכנו כאן בגעש בחברה שמקבלת, סובלנית, שוויונית ולא עושה עניין כלל מנושא המגדרי.

לצערנו, זאת לא המציאות עבור הרבה מאוד נערים.ות שמתלבטים.ות, שקשה להם.ן, שעוד לא יודעים.ות מי הם.ן, אך בעיקר מפחדים.ות מתגובות הסביבה.

והכי מפחידה אותם.ן זאת תגובת ההורים: האם יזרקו אותי מהבית? האם ימשיכו לאהוב אותי? האם יראו אותי כאדם פסול?

אותם נערים.ות שמתמודדים עם שאלות הרות גורל על עצמם.ן, אותם נערים.ות שלפעמים כל מה שהם מחפשים זה הכרה, חיבוק, ליטוף, ואמא או אבא שיהיו שם בשבילם.

במצעד אנחנו לובשים את חולצת תהל"ה, בצבע סגול המזוהה עם העמותה, ועם האמרה "ואהבת לילדך כמוך".

השלטים מספרים את סיפור האהבה הזה:

"שוויות זכויות לילדינו"

"הבן שלי הומו, אז מה?"

"הבת שלי טרסג'נדרית, אז מה?"

"גם לי מגיע להיות סבא גאה"

ואני באופן אישי מסתובבת בכל מצעד עם שלט שבחרתי לעצמי :

"אני אמא גאה".

ואני מוסיפה בכל מקום שאני אמא גאה בטירוף בשלושת הילדים שלי!


אך עיקר הסיפור הוא בתגובות שאנחנו מקבלים כשאנחנו צועדים:

כמה אהבה! כמה חיבוקים!

כמה סיפורים אישיים של אותם הנערים.ות שעוצרים לשתף אותנו ברגעים של החיים שלהם!

כל כך הרבה מהם אומרים לנו: "כמה הייתי רוצה שההורים שלי יהיו כאן, שיהיו כמוכם, שיקבלו אותי כמו שאני!"

כמה פעמים ביקשו ממני את השלט להצטלם איתו, או אפילו יחד איתי (מרגישה ממש סלב!).

כל כך הרבה נערים.ות שזקוקים.ות לחיבוק, לליטוף, שיגידו להם.ן שזה בסדר להיות מי שהם.ן, ושהם.ן אהובים.ות בדיוק כמו תמיד, וששום דבר לא השתנה.

לנו ההורים לא תמיד קל בכל מיני התמודדויות במהלך החיים עם הילדים שלנו, אבל יש לנו אחריות ענקית כלפיהם, ולא חשוב מה גילם: להיות שם איתם ועבורם, לספק להם כתף ואוזן קשבת, ושירגישו לידנו הכי בטוחים בעולם.

שיידעו שהם הדבר הכי טוב שקרה לנו כהורים. ואין כאן שום ספק ושום שאלה.

ובגלל כל זה אני מתנדבת ואני מגיעה למצעדים. כי אלה הילדים שלנו.

והם הכי מושלמים בעולם, תמיד!

 

ואם למישהו קשה, אפשר בהחלט לפנות לעמותה...

אנחנו ההורים שם עבור הורים אחרים.

 


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

כל הכבוד מוניקה!

קרן ברקן | 8/8/2019

מוניקה את עושה עבודה מדהימה וחשובה כל כך, גם עבור הנערים והנערות וגם עבור ההורים שלהם. אני תמיד נהנית לראות פוסטים שלך עם תמונות ממצעדי הגאווה עם השלט, זה ממש עושה טוב על הלב. הלוואי על כולם אמא כמוך!

חסר רכיב