קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

הטירה שבגן ליטוינסקי/ מאת לילך ברק

01/03/2019

לא מזמן ביקש ממני בני, תום, שאערוך לו סיור בטירה בגעש ואספר לו על ההיסטוריה שלה.  הופתעתי! הרי ידוע שסנדלריות הולכות יחפות, ובטח שבקיבוץ, אבל לפני שיתחרט ערכנו את הסיור (אסורה הכניסה, אני יודעת.. סליחה דני) והפלגתי בסיפורים.

לרבים מכם הסיפור מוכר וידוע ואף יוכלו להוסיף ולחדד. ולמי שקצת שכח, או שלא הכיר, הנה סיפורה המרתק של הטירה שלנו:

יעקב אלחנן ליטוינסקי נולד בעיר אודסה שבאוקראינה בשנת 1852 לאביו משה הלוי. בנעוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי וחינוך כללי ועסק במסחר בעצים, כשבגר והגיע לפרקו, נישא באודסה שם נולדה בתו הבכורה בלה, והיה מראשוני המצטרפים לאגודת 'חובבי ציון' בעירו. בשנת 1880, לאחר שהתאלמן, חיסל ליטוינסקי האב את עסקיו ועלה לארץ-ישראל. עם עלייתו השתקע ביפו, עסק במסחר בקרקעות ונשא לאשה את שרה בילה (בלינדה) פינקלשטיין לזוג נולדו שלושה בנים: מוריס, אמיל וריימונד.

יעקב האב היה המבוגר ביותר מבין מייסדי תל אביב, ואחד מחמשת המתיישבים הראשונים שבנו בה את ביתם. בזמן מלחמת העולם הראשונה לאחר שנפטר האב נאלצה המשפחה, יחד עם כל תושבי תל אביב לנטוש את ת"א בפקודת גירוש שהוציא השלטון העות'מאני.  ריימונד, הצעיר מבין האחים, נשאר תחילה עם האם בת"א ואח"כ עבר לפריז.  שאר המשפחה עברה להתגורר בקהיר שבמצרים שם ביססו את עסקיהם במסחר והיו לספקים מרכזיים של הצבא הבריטי. כשנסתיימה המלחמה שבו לת"א. מוריס נתמנה למנהל החשבונות הראשי של בנק אנגלו-פלשתינה ביפו וייסד בנק בעצמו, אמיל המשיך במסחר בקרקעות. בסוף שנות ה- 20  רכשו במשותף שלושת האחים שטח של 1,700 דונם בר"ג (היום בית חולים תל השומר וקרית קריניצי) בשאיפה להקים עיר גנים. את תכנון עיר הגנים מסרו לידי האדריכל הנודע ריכרד קאופמן.  הונם של האחים הלך וגדל, הם היו בעלי הזיכיון של חברת הדלק 'של' (לימים 'פז') ורכשו קרקעות רבות ברחבי הארץ, ביניהן חלק מאדמות הטמפלרים בשרונה שם נטעו פרדסים,  התפוח (זהב) הלוהט של התקופה.

בשנת 1928 רכשו האחים בנוסף כ-600 דונם מאדמות הכפר הערבי איבלקיה בשרון (בין געש לשפיים) במטרה להקים במקום אתר מגורים ונופש ליהודייה העשירים של  ארצות הברית וגרמניה וכמובן, גם פרדסים. את עבודות הפיתוח לקראת נטיעת הפרדס מסרו לערביי הסביבה מה שקומם עליהם את 'מועצת פועלי הרצליה' בזעקה רמה בדרישה לעבודה עברית. ליטוינסקי הבטיחו שיעשו כן אולם לא עמדו בהבטחותיהם - שכרו של הפועל היומי הערבי היה נמוך יותר משמעותית. אבל הלחץ עשה את שלו והאחים ליטוינסקי ניאותו להעסיק בפרדסם, לצד תשעים פועליהם הערביים כעשרה פועלים יהודים.[1]

ביולי 1931 אירע מקרה רצח כפול שטלטל את הישוב. יוחנן שטאל וסליה זוהר, יצאו לטיול רגלי בן יומיים שתוכנן לאורך החוף מגימנסיה הרצליה בת"א לכיוון הרצליה ג'. אולם, לא הגיעו ליעדם. כשהמשטרה הבריטית לא הצליחה לפענח את נסיבות היעלמותם נרתם אברהם דרויאן ("אבו יצחק" בפי הערבים), בעברו שומר צעיר וידוע מכפר-סבא ויד ימינו של  אברהם שפירא (לימים מזכיר ארגון השומרים) לסייע. כשהגיע לאיזור נפנה לביתו של עלי קאסם עבד אל קאדר[2]  [אחוזת הקיץ של משפחת עבד אל קאדר מטייבה נמצאה במרחק כ- 2.5 ק"מ דרומית-מזרחית לפרדסים של האחים ליטוינסקי] לקבל מידע ומשם דרך פרדס ליטוינסקי ירד לחוף הים בחיפוש אחר רמזים. מי שהצליח בסופו של דבר להביא לפענוח הפרשה היה עלי קאסם.

בתחילת שנות ה-30  משנסתיימו פעולות נטיעת הפרדס הכריזו האחים בעיתון כי בפרדסם מתקיימת עבודה עברית בלבד. או אז הסתיימה גם בנייתה של הטירה (במודל דומה לביתם שברח' אחד העם בתל אביב) אשר שימשה כמעון הקיץ של המשפחה.  הבית היה מבודד כמעט לחלוטין וחשוף להתנכלויות.[3]  משכך, נבנה כמבצר מבודד בעל שלוש קומות: בקומה הקרקע  חדר האוכל, המטבח והשירותים, בקומה השנייה חדרי המגורים ובקומת הגג עמדת תצפית ושמירה. ליד הטירה נבנו שני מבנים וקיר משותף ביניהם. באחד היו שתי בארות שהופעלו במנועי דיזל (כך שהיו לטירה גם מים זורמים וחשמל) והמבנה השני שימש כמבנה מגורים לפועלים. כ- 200 מ' מזרחית לטירה נבנה בית האריזה של הפרדס (כיום בבעלות 'צומת ספרים').

שנות השלושים היו שנים סוערות למדינה וגם בטירה היפהפייה. האח ריימונד הרווק המתהולל שב מצרפת וקבע את מקום מושבו בטירה שהפכה לבית תענוגות למפגשים עם נשים, נשפים וארוחות בעוד המשפחה הגיעה בסופי שבוע ובחגים. בשנת 1935 עלו על הקרקע קיבוץ שפיים, משפחת מנהיים לארסוף קדם, ובפרדס ליטוינסקי הועסקו כבר 200 פועלים. הגם שרובם ככולם היו ערביים היה נראה כי האזור השומם מתחיל לשקוק בפעילות. האופוריה לא נמשכה זמן רב, כשהחלו המאורעות ב- 1936 הפך האזור למסוכן. ריימונד עזב את הטירה וחזר לצרפת ושם המשיך לנהל חיי הוללות בעוד אחיו ממשיכים לממן אותו מתוקף היותו שותף עסקי.  אל הטירה נכנסו להתגורר מנהלי העבודה של הפועלים הערבים בניסיון להמשיך ולהחזיק ולטפח את הפרדס גם כשיריות ופצצות הושלכו אל הטירה וממנה, שכן ממעונו של עלי קאסם ניהל אחיו חוסיין תעמולה לאומנית בקרב ערביי השרון לפרוע ביהודים.

בשפיים, הקיבוץ השכן, אשר סבל מהתקפות הערבים הטילו את האשם באחים ליטוינסקי בהעלמת עין מפועליהם שהיו לטענתם שותפים למאורעות הדמים. האחים לא נשארו חייבים והאשימו את שפיים בהטיית זרם המים מהוואדי הסמוך לתוך פרדסם ובכך כמעט גרמו להשמדתו. בשל המאורעות והסכסוך עם השכנים שהותה של המשפחה בטירה הלכה ונתמעטה עד שפסקה כליל. כשהחלו עולים בלתי לגאליים לפקוד את חופה של שפיים הם מצאו בטירה מקום מסתור והיא שימשה גם  כמוקד התארגנות ליחידות הפלמ"ח.

מששככו המהומות המשיכו האחים בהעסקת פועלים ערביים במקום ושוב הקימו עליהם את זעם העיתונות:

 "האחים ליטוינסקי אינם מצטיינים לא כמעבידים ולא כבנים טובים ליישוב העברי ולתנועת השחרור העברית. הם ידועים כאנשים שאין ידם פתוחה לתשלום שכר טוב לעובד, אין שער המשק שלהם פתוח לפועל העברי ואין ליבם פתוח לתרום למפעל לאומי או ציבורי ואף ימי המאורעות לא השפיעו עליהם".[4]

שנה לאחר מכן דווח בעיתונות כי בפרדס עובדים 200 פועלים שכולם יהודים. האחים התפייסו עם חברי שפיים והעסיקו פועלים ופועלות מהקיבוץ בקטיף ובאריזה. גם מרישפון הסמוכה, שזה אך עלתה על הקרקע נשכרו פועלים לעבודה וחיזוק נוסף הגיע מהסכם עבודה שחתמו האחים עם 'הסתדרות הפועלים הלאומית' (פועלי בית"ר הרוויזיוניסטים).  זרם הפועלים העבריים סביב הטירה ופרדסיה החזירו לישובים הצעירים בסביבתה את תחושת הביטחון. השקט והשלווה (היחסיים) נמשכו כשלוש שנים.  ב- 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שב האח ריימונד מצרפת והטיח ביקורת קשה באחיו על אופן ניהול עסקי המשפחה (בארץ היה מיתון כבד ועסקי הפרדסנות בשפל). בעת שהקרע במשפחה הולך ומתרחב עמדו האחים לפטר את הפועלים והפועלות משפיים בשל דרישתם של אלו לקבל שכר יומי לעבודתם ואילו האחים התעקשו על תשלום שכר בקבלנות כמקובל בענף. למעשה היה זה ביטויה של מלחמת החורמה שהתנהלה בין הרוויזיוניסטים לבין ההסתדרות על אספקת מקומות עבודה לפועליהם. בשפיים נזעקו להגנת ההסתדרות והעמידו משמרות מחאה אל מול שער הכניסה לטירה וסירבו לאפשר לפועלי בית"ר לעשות את עבודתם.[5] משלא נמצא פתרון התערב 'המרכז החקלאי' בסכסוך ומסר את הבוררות בעניין  לוועד הלאומי. רוטנברג, אשר ישב בראשו, פסק כי העבודה במקום תמסר אך ורק ל'הסתדרות העובדים הכללית' והאחים נאלצו להתקפל. ולשלם יותר.

בשנת 1940 כבר לא ניתן היה לאחות את הקרע במשפחה והאחים החליטו על פירוק השותפות. ההתדיינות המשפטית בעניין נמשכה 17(!) שנים במהלכן נפטר מוריס (1951) והשאיר את כל רכושו לבנו התימהוני והמבולבל  רוז'ה (שלימים יקבל את הבית המפואר בת"א בו התגורר ערירי עם חתוליו.  ומשנפטר הוריש עשרה מיליון לירות ל'צער בעלי חיים'. יורשיו האחרים זכו לקבל לירה אחת טבין ותקילין אשר חולקה שווה בשווה).

האח ריימונד אשר נפטר בשנת 1954 הורה בצוואתו את כל רכושו (שנאמד גם הוא במיליונים) לאוניברסיטה העברית בירושלים. (בניין 'הסנאט' על הר הצופים קרוי על שמו). בשנת 1962 נפטר גם האח אמיל. אלמנתו, שירשה את גן ליטוינסקי והטירה, החליטה למכור אותם בשנת 1969  למשפחת אלקניאן עתירת הממון מפרס. אלקניאן התכוונו לבנות במקום קאונטרי-קלאב עם בתי מלון אולם, הניסיונות להסב את ייעוד הקרקע מחקלאית לתיירות נופש ופנאי לא צלחו.

הטירה והפרדס עמדו בשיממונם כעשר שנים. ההזנחה נתנה אותותיה על הטירה המפוארת. קיבוץ געש אשר עלה על הקרקע ב- 1951 לטש אליה את עיניו כעתודות קרקע של הקיבוץ. החיזורים אחר עורך דינו של אלקניאן נמשכו מספר שנים עד שלבסוף, חודשים ספורים לפני  המהפכה האיראנית (סוף 1978) התרצתה המשפחה והשטח נמכר לקיבוץ געש.

ברבות הימים נעקר הפרדס והקרקע שימשה לגידולים חקלאיים אחרים. הטירה עצמה הפכה לסמל במחאה כנגד מלחמת לבנון שפרצה ביוני 1982. על הקיר המזרחי שלה נתלה לוח גדול שבו נספרו ימי שהותו של צה"ל בביצה הלבנונית. בתוכה ובסמוך אליה נערכו תערוכות ומיצגים והיא זכתה לכינוי 'טירת השלום'. משתמה המלחמה נערכו בה אירועים שונים של הקיבוץ ואף היתה מחשבה להכשיר אותה כמוזיאון, אך עד שהוחלט מה יעלה בגורלה שימשה כטירת החלומות של ילדי הקיבוץ אליה היו מתגנבים למשחקים.  יופייה של הטירה הועם עם השנים ומצבה התחזוקתי הפך לסיכון של ממש עד שנאלצה מח' ההנדסה של המועצה להוציא בשנת  1985 התראה לפני הריסה. הניסיון מצד קיבוץ געש לגייס את הכספים הרבים שנדרשו לשימורה בסיוע 'המועצה לשימור אתרים' לא צלח. כפתרון פעלו בגעש לשינוי יעוד המבנה כך שניתן יהיה להפוך את הטירה לעסק כלכלי ומהכנסות ממנו להשקיע בשיפוצה. בטירה החלו לפעול אולם אירועים ומסעדה ומההכנסות שהצטברו הצליחו בשנת 1992 לחדש ימיה כקדם וכך פעלה כאולם חתונות מפואר עד 2018. כיום מיותמת שוב, היא נמצאת לקראת תהליך שימור גדול ומקיף.



[1] דבר, יום רביעי, אוגוסט 29, 1928.

[2] עלי קאסם הועסק ע"י קק"ל ברכישות אדמות עבורה ובהמשך פעל גם עבור 'ההגנה'.

[3] שפיים, הקיבוץ הראשון בחוף השרון, עלו על הקרקע רק ב- 1935 וגם אדמות 'ארסוף קדם' דרומית מזרחית לשפיים נרכשו באותה השנה בידי משפ' מנהיים. 

[4] דבר, יום ראשון, 04 אוקטובר, 1936.

[5] דבר, יום רביעי, ינואר 17, 1940.

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב