קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

זכרונותיו של ציקמן יהי זכרו ברוך

07/03/2019

ובכן, הזיכרונות הכי מוקדמים שלי מגיעים לגיל בין שנתיים לשלוש, ולוקחים אותי לעיירה קוריץ באוקראינה, בה נולדתי בסוכות של 1925.

אני זוכר שטחים ירוקים לפני הבית הגדול, דמותה של סבתא שלי מצד אבא, סוס עץ שניסיתי להאכיל בספל עם שעורה, חתול שרודף בחדר שלי אחרי ציפור, עד שתופס אותה, דבר שזעזע אותי מאוד, וילד בן גילי, שהיה שכן וידיד.

לארגנטינה הגענו אמא ואני בהיותי בן חמש, בעקבות אבי שעלה לפנינו. כאשר הגענו לארגנטינה הזמנים היו קשים, וחיינו בעוני קשה: חדר קטן עם ריהוט דל מאד. את החדר בו גרנו, נאלצנו להחליף מדי פעם כי לא היה מספיק כסף כדי לשלם את שכר הדירה בזמן.

על אף המצוקה לא היה רעב בבית ולא הרגשתי מחסור בספר או בבגד, אבל חיינו בצמצום והיה צריך לספור כל פרוטה, לפעמים לקנות בהקפה במכולת, לרכוש רהיטים משומשים או לקבל הנחות בבית הספר ובתנועה: לכל זה דאגה אמא.


התחלתי לעבוד בערך בגיל 13-12, לאחר שנה אחת בלבד בתיכון. המצב התייצב והחל להשתפר, ומאז גרנו עשר שנים או יותר בחדר גדול מאד, נעים, עם חלונות גדולים, דרכם ראיתי שקיעות נהדרות.

הייתי ב-”השומר הצעיר” בבואנוס-איירס 15 שנה, מגיל 9 עד לעלייה.

בגיל צעיר נתקפתי ב"תודעה פוליטית": הייתי כותב על דפים סיסמאות למען המהפכה הפרולטרית, ומצמיד אותם על עצים בתקווה שקריאתם בלבד תספיק כדי להצית בקוראים להט מהפכני.

בשנים מאוחרות יותר הייתי ראש הקן, וככזה אחראי בפני המשטרה. פעם אחת קיבלתי הזמנה ל"פגישה" במה שנקרא "המחלקה המיוחדת לדיכוי הקומוניזם", ולא היה ברור לי שאצא חופשי עם גמר "השיחה". בפעם אחרת זכיתי בביקור של משלחת משטרתית בבית, לחרדת ההורים, אבל חומר הקריאה "החתרני" שהיה לי היה תקוע במרתף מתחת לחדר, כניסתו מכוסה בשטיח, ובמזל לא הבחינו בו.


באוגוסט 1949 הפלגנו מבואנוס-איירס: יצחק שרוני ועמליה כהן, פנינה ועזרא רבין, אמי ואני. נסענו באוניה 17 יום עד לגנואה באיטליה, שם התיידדתי מאוד עם שני מלחים קומוניסטים וחלמנו חלומות על עולם טוב יותר שבקרוב יגיע.

בלילה האחרון של הנסיעה התרגשתי מאד. כאשר ראינו מרחוק את חיפה, וגם כאשר דרכנו על אדמת ישראל היינו מלאי תקוות. חיכו לנו אריה פרום ואברהם סלוצקי. ההתרגשות הייתה גדולה, והגענו לעלי-קסם, הכל נראה לנו מעולה. חצי מהזמן עבדתי ובחצי השני טיפלתי באמא. כמה ימים אחרי בואנו ירד בארץ שלג, תופעה יוצאת דופן. זרקנו כדורי שלג ותוך כדי משחק שברתי את האף.

קצת פחות מחודשיים לאחר עלייתנו, בלילה של מסיבת פורים, אמא נפטרה, ונקברה בעלי-קסם.

לאחר זמן מה נשלחתי לעבודת חוץ בעין החורש. זמן קצר לאחר שחזרתי מעבודת החוץ צירפו אותי לצוות העובדים ברפת.

בצוות הייתה איתי חווה שויער. היה במי להתאהב. ובאמת מיד התאהבתי בחווה, מאד חזק, אבל חווה הייתה כבר נשואה. התאפקתי, הצטערתי, שתקתי ונאלצתי להמתין כמה שנים שנראו לי ארוכות מאד עד שחווה נפרדה והייתה חופשית, ואזרתי אומץ להתחיל איתה. לשמחתי הגדולה, בסוף חווה ואני התחתנו.

עבדתי בענייני ביטוח עשרים שנה, ועם גמר העבודה בתחום סגרתי 75 שנה של עבודה בחיי: 15 שנה בארגנטינה, ו-60 שנה בארץ, בין חקלאות, מפעל וביטוחים. צריך  לדחוס ב-60 שנה אלה: גם 3 שנים של ריכוז משק, שנתיים בהנהגה העליונה, חודשיים הדרכה בקואופרציה בחו"ל, שלושה חודשים פעילות ביזור, מילואים בצה''ל, כמו כולם, וקצת נסיעות לחו"ל.

בשבת אחת בבוקר ישבנו בבית, חווה ואני, ודיברנו על כל מיני דברים. פתאום, ברגע מסוים שאלתי את עצמי האם אני יכול לראות ברגע הזה את תמצית הציונות שרציתי? חשבתי קצת, ועניתי לי כפי שהרגשתי, כן. זאת הייתה בהחלט הרגשה אישית טובה.

2.1.2014


מה תביא לנו השנה האזרחית החדשה? הלוואי שלבנים ולנכדות מה ששואפות להגשים ולראות בעצמם, שלחווה תישמר הבריאות והשכל החריף, ולכולנו, הלוואי שנתחיל לחיות בדו-קיום של שלום או הסדר שיבטיח יותר שקט והתקדמות. הלוואי! זה נראה כל-כך רחוק!

פתאום, כפי שמזמן לא קרה, תקפו אותי געגועים חזקים מאד, תמימים, לזמנים עברו, לקיבוץ שהיה, אנחנו כפי שהיינו.

בימים אלה צוף התקבלה כחברה בגעש. שלושת הנכדות מגעש חברות בקיבוץ, וזה משמח אותי מאוד. הלוואי ויצליחו לממש את תיקוותיהן בבית.

סוף דבר
לכל אחד מאיתנו יש מקומות שונים בארץ בהם היו לו חוויות מרגשות, שנשארות עמוק  בתוכנו, מפוזרות על פני זמנים שונים וקושרים אותנו למקום הזה שקוראים ישראל, או מולדת. בשבילי, לא מעט כאלה, יותר ממה שסיפרתי.

לחלק גדול מהמקומות נשארתי קשור, ועם רצון לעבור ולהיות בהם פעם ועוד פעם, כפי שעשיתי.

אבל עד כמה מקומות אלה נשארים שלנו?  עד כמה ירושלים נשארה שלי, עד כמה תל-אביב, מלכיה, גבולות או עין החורש? אפילו געש, עד כמה נשארה שלי?

הזמן עובד עלינו, וגם על המקומות. אך לזמן יש גם תכונה אחרת: עם הצטברותו ומה שקורה בחלופתו, נוצרת הרציפות שכה חסרה לנו כאן בארץ, ומחייבת אותנו לחפש את עברנו כאן בארץ ישר בימי התנ"ך. אם כי גם מה שהיה לפני 100 שנה, מתחיל להשתייך לעברנו.

תנו לנו זמן, ויהיה בסדר.

ציקמן.

 

תנוח על משכבך!


תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב