קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

האחים ירושלמי והקנאביס הציוני/ מאת לילך ברק

04/04/2019



בשנים האחרונות זוכה צמח הקנאביס לעדנה מחודשת. מסם שהוגדר מסוכן כמעט בכל מדינות העולם מגלים אט אט, בעקבות מחקרים מדעיים שמתפרסמים חדשות לבקרים כי לצמח השפעה מיטיבה, ואולי אף מרפאת, במגוון רחב של תחלואים. משכך, תעשיית הקנאביס הרפואי משגשגת, מניותיהם של חברות העוסקות במחקרים על תועלתו נוסקות ומדינות שונות מעבירות חוקים המתירים את השימוש בו.

את השינוי התודעתי לו זכה הקנאביס ניתן לייחס למחקרו פורץ הדרך של פרופ' רפאל משולם, כימאי ישראלי בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים, אשר גילה את החומר הפעיל בקנאביס, ה-THC (המולקולה הפסיכואקטיבית הידועה שנמצאת בדרך כלל בקנאביס בכמויות של 5 עד 25 אחוז) ובעקבות הממצאים החלו חברות רבות לעסוק בפיתוח תרופות.  אך כדי לייצר תרופות צריך קודם כל יבול. כך החלה בשנים האחרונות לשגשג חקלאות של גידול הצמח תחת בקרה קפדנית, הן של חברות פרטיות והן בקרב הגד"שניקים בקיבוצים השונים שגילו את הפוטנציאל הגלום בו.

אבל בוודאי תופתעו לדעת שגידול קנאביס בקיבוצים (ולא בעציץ מוסתר בגינה או באיזו פינה בשדה) הוא משהו שכבר נעשה בארץ בשנות ה -40 ולמעשה היה הצלחה מסחררת. ועם זאת נפסק בהוראת השלטון הבריטי לאחר עונה אחת בלבד. מה היתה מטרת הגידול ומי אחראי לו? הנה לפניכם סיפורו של הקנאביס הציוני.

אבל לפני שנתחיל.. קצת סדר

הקנאביס (Cannabis) הוא צמח חד-שנתי, המתחיל את צמיחתו באביב. צמיחה זו נמשכת מספר חודשים ומגיעה לשיאה בפריחה. לצמח הקנאביס ישנם שלושה זנים עיקריים: קנאביס סאטיבה (Cannabis sativa), קנאביס אינדיקה (Cannabis sativa Indica) וקנאביס רודראליס (Cannabis sativa ruderalis). שלושה הזנים שונים זה מזה ברמת ה-THC שלהם ובשימושים שעושים בהם.

הקנבוס (המוכר גם בשם המפ HEMP) הינו תת זן של קנאביס סאטיבה. צמח זה אינו מגודל למטרת ייצור סם שכן אחוז ה THC שבו הינו פחות מאחוז אחד. לעומת זאת סיביו הדקים, הארוכים והחזקים, אשר מרכיבים את ענפיו משמשים כחומר גלם למגוון תעשיות: נייר, טקסטיל, שמן, עץ, פלסטיק, קוסמטיקה ועוד.

ההיסטוריה של הקנבוס החלה ככל הנראה בסין, שם שימש כחומר גלם לטקסטיל כמה אלפי שנים לפני הספירה. התיעוד הראשון לגידול הצמח נמצא אצל ההיסטוריון הרודוטוס אשר מספר כי הצמח משמש את התרקים שבערבות אוקראינה הדרומית גם כן כחומר גלם לטקסטיל:  "בארצם גדל קנבוס, הדומה מאד לפשתה [...] ועושים להם הַתְרַקִים ממנו אף בגדים הדומים מאד לאלה מפשתן".[1]  גם במשנה במספר מסכות שונות ("היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף")[2]  מוזכר הצמח כמקור לחוטים ובדים, כתחליף זול לכותנה ופשתן לתפירת בגדים, תכריכי קבורה, מצעים ואף פתילות למאור. השימוש בצמח בתעשיית הטקסטיל היה עניין מהותי ליהודים. החיים בקרב הגויים אילצו אותם למצוא פתרונות בכדי שלא יחטאו בעירוב שעטנז בבגדיהם. ( שַׁעַטְנֵז הוא בגד שבו ארוגים צמר ופשתן יחדיו שאסרה התורה ללבשו. איסור זה הוא אחד מאיסורי הכלאיים). בסוף המאה ה-19 עסקו גם יהודי רוסיה (בעיקר) במסחר וגידול צמח הקנבוס לשם אותן מטרות. תכונותיו של הצמח בתעשיית הטקסטיל נפוצו גם במזרח התיכון. במצריים שכנתנו, היה גידול הקנבוס עניין נפוץ למדי וכשעלו לארץ בעליה הרביעית חלוצי תעשיית הטקסטיל בארץ, הן יבאו עימם גם את הידע שבשימוש בקנבוס ופנו למצריים לייבוא.  הראשונים שעשו זאת היו האחים ירושלמי.

חברת 'האחים ירושלמי' חיים וזלמן ירושלמי (ירוזלימסקי במקור) היו דור שלישי לבעלי מקצוע.  סבם של האחים, דן ירוזלימסקי עסק במסחר בטקסטיל בביאליסטוק פלך גרודנה שהתפתחה לכדי מרכז טקסטיל. הסב הוריש את העסק לבנו גדליהו (נולד ב- 1867) אשר למד בחדרים ובישיבות והתמחה במסחר באריגים, ונמנה בין הסוחרים ובעלי הבתים האמידים בעיר ותמך במוסדות תורה וחסד.

 

                                                                                                                                


בעלייה הרביעית, בשנת 1925 עלו שני בניו של גדליהו, חיים וזלמן, לארץ. חיים וזלמן התיישבו בתל אביב שקלטה את רובם של העולים בעלייה זו. עם בואם הקימו מפעל חלוצי חדש, הראשון מסוגו בארץ, שיצר חבלים עבור תעשיית הפרדסים. ראשיתו של המפעל החלוצי החדש היה בחדר קטן ומט לנפול בת"א אשר העסיק שמונה פועלים שעבדו במכונות ידניות. בשנת 1928 הגיע אביהם לבקרם בארץ, ראה כי טוב וחזר לביאליסטוק לחסל את עסקיו וכעבור שלוש שנים הצטרף לעסק המתפתח של בניו בארץ. המפעל, שהלך והתרחב  החל לייצר חבלים מכל הסוגים, בדים, כסאות מרגוע, סוככים, אהלים וברזנטים.  על אף התחרות הקשה ביבוא ובעלויות שכר העבודה המפעל שגשג והתפתח.


בשנת 1929 המשיכה התרחבות המפעל והאחים ייסדו בית חרושת לריפוד, חגורות מפשתן, צמר גפן (הכוונה לכותנה ל.ב.) שקים ויוטה אשר שווקו בשני בתי מסחר בערים תל אביב- (רח' דרך יפו 42 ) ובחיפה (במרכז המסחרי ליד בנק אפ"ק). כבר בשנים הללו השתמשה החברה בסיבי קנבוס לשזירת חבלים וחוטי אילים. את הסיבים ייבאה כאמור, בעיקר ממצרים ובשנת 1932 קיבלה מהממשלה פטור ממכס על יבוא זה. בשנה זו המשיכה הצמיחה של החברה והיא החלה לבנות על מגרש בן 2.5 דונם בית חרושת בר"ג שאוכלס בשנת 1933. האתגר העיקרי של חברת 'האחים ירושלמי' היה לשכנע את התעשיינים המקומיים להשתמש בתוצרת מקומית ולא לרכוש בדים מיובאים. כך למשל קבלה החברה על כך שכיסאות הנוח בחוף הים של תל אביב הינם מבד מיובא.

בעוד צמיחת המפעל נמשכת, האחים נעשו לדמויות מוכרות בקרב בעלי ההון בת"א ומפעלם היה לדוגמא לתעשייה הציונית המתפתחת. בשנת 1937 התרחבה החברה והקימה סניף נוסף בירושלים.  עם הגידול בייצור החלו האחים בייצוא תוצרתם לסוריה ומצריים עבור חילות המצב שהוצבו במזרח התיכון לקראת המלחמה שבפתח.





ב- 1938 החלו לייצר בגדים מפשתן ושנה לאחר מכן העסיקו נערים חברי הנוער העובד ביצור סלים לקטיף לענף הפרדסנות בבית המלאכה "הטנא" שברח' לוינסקי בתל אביב. האחים גם תרמו להתפתחות  תעשית המיכון המקומית בהזמינם מכונה ביצור מקומי ושיתופי פעולה עם ענפי טקסטיל אחרים (צביעת חוטים).

ב-1941 נמשכת התנופה:  אולמות עבודה סואנים, בניינים חדשים, מחלקות ייצור חדשות נפתחו, עבודה בשלוש משמרות. 90 פועלים, 40 פועלות בשלוש מחלקות ייצור:

1.      בדים לכיסאות מרגוע, סוככים, ריפוד למכוניות, בדי סינון לתעשיית בירה ושמרים, בדי חאקי למכנסי צבא, בטי בטנה לחייטים, בדים ויריעות לאהבלים וברזנטים.

2.      חגורות לריפוד ולתריסים מתקפלים, פתילים ועוד.

3.      חוטי אריזה "שמשון", חבלים מיוטה ומסיזל, חוטים עדינים וחבלים עבים.

כשהמחסן הראשי בת"א ועוד בתי מסחר בשלוש ערים. המלחמה יצרה דרישה עצומה ובתגובה יובאו מכונות נוספות מגרמניה ומאמריקה (המלחים, האחים לבונטין) ליצור נולים מיוחדים לאריגת פתילים וחגורות לצבא. החומר הגולמי יובא מארצות שונות: חוטי כותנה ויוטה מהודו, סיזל מקניה ופשתן מסוריה.

הגידול העצום בצריכה הביא את האחים להחלטה לנסות להעביר את גידול צמח הקנבוס לארץ ולהוזיל בכך את עלויות היבוא. בספטמבר 1941 פנתה החברה לקיבוץ דפנה בהצעה להחכיר מהם שטח של 120 דונם לגידול קנבוס. תמורת ההחכרה הציעו לשלם 500 לא"י  לדונם ו-200 לא"י ליום עבודה לפועל. תחילה נענתה הפנייה בסירוב בשל מחסור בפועלים ו"תנאים לא טובים" שהציעו האחים[3] אולם, לאחר שקלול היתרונות במרץ 1942 קיבל הקיבוץ את ההצעה ובהסכם שנערך עם המרכז החקלאי בראשות האגרונום מיטוס אשר ייעץ בנושא הטכני של הגידול, אושרה ההצעה לגידול על שטח של 25 דונם בלבד. לאחר הכנת השטח החלה הזריעה באפריל.  

באותה השנה חנכה החברה בית חרושת חדש על שטח של 50 דונם בהדר יוסף, ליד כביש הרצליה החדש. בחנוכת בית החרושת אמר זלמן "כל יהודי צריך לראות עצמו כחלוץ על מקומו בתפקידו" והסוכנות היהודית מברכת גם היא על "תיאום הרמוני בין ההון והעבודה- הצלחת מפעל בניינו בארץ". לא בכדי בחרו זלמן והסוכנות לברך במילים אלו שכן להון הפרטי, הקפיטליסטים, היתה תדמית שלילית למדי בהנהגת היישוב שראתה בחלוציות ובסוציאליזם את חוד החנית של היישוב ואת בעלי ההון כספסרי קרקעות משוקצים, שכל עניינם נתון ליצירת רווח.  בכתבה שפורסמה על פתיחת המפעל ציין העורך את הישגיה של היוזמה הפרטית, למרות היחס האדיש ואפילו העוין של הציונות הרשמית ליהודי ה"שניפשוק" שהצליחו להתגבר על כל המכשולים ועוד בתקופת מלחמה. ותוהה מדוע רק עלייה על קיבוצים זוכה להתפרסם בצילומים וחוברות תעמולה ליהודי הגולה ומפעל כזה מדוע מטשטשים אותו, "האין זה מפעל ציוני"?[4]

האחים ממשיכים ותורמים ליישוב ומחוצה לו בתחומים שונים. כך למשל תרמו להקמת בית 'החלוץ' בביאליסטוק והעניקו פרס שנתי לאגודת הציירים והפסלים. אולם הם גם זכו לביקורת רבה כאשר הם סרבו לאפשר להעתיק דגם אחת המכונות החדישות במפעל, מתוצרת גרמניה, עבור התעשייה המקומית בשל חששם מתביעה על הפרת זכויות יוצרים של המפעל בגרמניה. הטענה מצד התעשייה המקומית היתה שאין זכויות לאויב. האחים עמדו בסירובם. [5]


בינתיים בקיבוץ דפנה שגשג גידול הקנבוס תחת עינם הפקוחה של שוטרי המנדט שהגיעו לשדה והשגיחו כי הצמח לא ינוצל למטרות לא כשרות. באוקטובר 1942 הסתיים הגידול 


בהצלחה שעלתה על כל הציפיות. 




בעוד הצמחים שגבהו לשלושה מטרים נתלשו והחל עיבודם בחליטה בבריכות מים וניקוי הפסולת,  זימן המרכז החקלאי ישיבה עם נציגים מכל משקי הגליל העליון מדן ועד חולתא בכדי לדון בהמשך גידולו של הצמח. בישיבה הוחלט להרחיב את הגידול לקיבוצים נוספים בעמק החולה והקמת חברת שיתופית עם האחים ירושלמי. בקיבוץ דפנה הוחלט להמשיך לזרוע בשטח של 25 דונם. (הגם שהיה רצון להגדיל את השטח לא היו להם האמצעים המכניים והיה מחסור בדשן אורגני).[6] הקיבוץ האנגלו- בלטי (הכוונה לכפר בלום ל.ב.) 15 דונם, עמיר 15-10 דונם, דן 15 דונם, שאר ישוב 30-25 דונם, חוליות 10 דונם.[7]

בנובמבר 1942 חגגו מאות אנשים בחדר האוכל של קיבוץ דפנה את הצלחתו העצומה של הגידול וחלמו על המפנה בחקלאות שהוא יביא לאזור כולו:





ד"ר ח. אופנהיימר מהמכון לחקר החקלאות ברחובות ציין בסיפוק מעל גבי העיתון את הצלחת הגידול הראשון של צמחי קנבוס שנחגג בחג הקציר הראשון של קיבוץ דפנה ושיבח את האחים ירושלמי שיזמו ועזרו בגידול הקנבוס בקיבוץ דפנה ובקיבוץ דן "הקנבוס חשוב מאוד למאמץ המלחמתי, לייצור חבלים, רשתות לדייג וכו' ביחוד עם הפסקת היבוא מהפיליפינים. עם הצלחת הגידול הנ"ל יורחב גידול הקנבוס בארץ".[8]

אבל ההתלהבות הרבתית נגדעה באיבה.

עינו הפקוחה של השלטון הבריטי שיסודו בתפיסה הקולוניאליסטית על הצמח מבלי לעשות הבחנה בין סוגיו  כ"עשב רצחני" ומחולל שיגעון, המצוי בידי חברות אקזוטיות ובייחוד בידי ערבים הובילה להחלטה להפסקת הגידול בארץ וזאת רק בשל החשש הבלתי מבוסס כי יעשה שימוש בפרחי הקנבוס לייצור סם.  חשוב כאן לציין כי ממחקרים שנעשו נמצא כי סצנת צריכת הסמים בפלסטין המנדטורית הייתה מצומצמת למדיי.  ערביי פלסטין עישנו חשיש אך לא הפליגו בהרגל זה, ויהודי הארץ משכו את ידם ממנו כמעט באופן מוחלט.[9] בכך באה אל סיומה פרשת גידול הקנבוס הציוני בארץ.  האחים ירושלמי חזרו לייבא את סיבי הצמח ממצריים, ועשו עוד מספר ניסיונות לגידולי צמחים שונים לצרכי טקסטיל (פשתן בחצור, אגבה בנגב הצפוני)[10]. מפעליהם שגשגו ומשגשגים עד ימינו.

גם בקיבוץ דפנה עומדים לסגור מעגל ולהחזיר עטרה ליושנה.  בפברואר 2019 פרסם הקיבוץ מודעת דרושים בזו הלשון: "דרוש/ה מנכ"ל בתחום קנאביס רפואי להקמת תאגיד אזורי של קיבוצי הגליל העליון בתחום קנאביס רפואי זמינות מיידית".

יש מעוניינים?

 

 

*תודה לענבל מלמד תמיר על הסיוע בהכנת המאמר ולתמר שאקי מארכיון קיבוץ דפנה.


[1] בהתייחס לעמי הסקיתים ממוצא הודו-אירופי שישבו בין המאה ה-8 לפנה"ס למאה הראשונה לפנה"ס בערבות אוקראינה הדרומית לחופיו של הים השחור. הרודוטוס, היסטוריות, תרגום: אלכסנדר שור, ראובן מס, ירושלים תרצ"ו.

[2] משנה, כלאים ב ה.

[3] ארכיון קיבוץ דפנה, יומן מס' 55 מיום 6.9.1941 עמ' 4.

[4] המשקיף, יום שישי, אוגוסט 21, 1942; עמוד 5.

[5] המשקיף, יום שני, נובמבר 23, 1942; עמוד 3.

[6] ארכיון קיבוץ דפנה, "קנבוס" מיום 25.2.1943.

[7] מתוך עלון קיבוץ דפנה "עלי דפנה" מס' 92 מיום: 17.2.1943 עמ' 2.

[8] העולם, יום חמישי, אוקטובר 22, 1942; עמוד 6.

[9] חגי רם "חשיש בפלסטין המנדטורית ובמדינת ישראל", תיאוריה וביקורת 43, סתיו 2014, עמ' 88-86.

[10] יעקב שביט, חרושת הטקסטיל בארץ-ישראל, 1854-1956 : מתעשייה חלוצית לתעשייה מובילה,  האגודה הישראלית לטקסטיל,‏ 1992 עמ' 182.

 








תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב