קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

המסע שלי לפולין עם כיתת י"ב/ מאת לידי רובינסקי

06/05/2019

באוקטובר 2018 הייתה לי הזדמנות להצטרף למסע י"ב עם מיקי במסגרת בית הספר.

היו לי התלבטויות רבות אך בתוך תוכי ידעתי שלעשות את המסע הזה עם צעירים זה יהיה הדבר הכי נכון, זאת תהיה חוויה יותר קלה.

למזלי מיקי הסכימה ואפילו מאד רצתה שאצא וככה יצאנו לדרך ביחד ולבד מסע אישי מדהים עם המון משמעות עבורי.

קצת רקע:

נולדתי בצרפת במרסיי, הורי ברחו מאלג'יר לצרפת לאחר מהומות קשות ב1961.

סבא שלי מצד אמא נרצח בפיגוע בשוק בבירה ודודה שלי נפצעה קשה.

בילדותי שמעתי המון סיפורים וחוויות מאבא שלי (ז"ל) שמאוד אהב לספר על עברו ובעיקר על ה4 שנים בהם השתתף במלחמת העולם השנייה והלחימה נגד הנאצים.

בגיל 17 אבא התנדב לצבא הצרפתי לאחר שזרקו את כל היהודים מבתי ספר, כתלמיד מצטיין, החלום שלו ללמוד רפואה התנפץ. לכן החליט לצאת להילחם.


לאחר זמן קצר נכנס למחנה עבודה בשם "בדו" (bedeaux), מחנה קטן פחות מוכר , לשם העבירו הרבה חיילים יהודים. לקחו אותם לעבודת פרך ,איבד הרבה מחבריו. אבא שלי ניצל בנס, הוא היה נהג של אחד הקצינים הגרמנים שהבריח אותו החוצה .

בהמשך הוא הצטרף לצבא אמריקאי, היה בגרמניה, איטליה, פולין וצרפת.

הוא נלחם נגד הנאצים ובתום המלחמה שיחרר אנשים ממחנות ריכוז והשמדה. הסיפורים שלו היו מרגשים.

 

  

     


כילדה/ נערה היה לי קשה להאמין שכל זה יכול להיות אמיתי, נשמע לי תמיד כמו סיפורים בשיעור היסטוריה . יחד עם זאת, זה סיקרן אותי התעניינתי, שאלתי, חקרתי.

קיוותי שיום אחד אני אוכל לנסוע עם אבא למקומות בהם הוא היה ונלחם אבל זה היה חסר סיכוי הוא לא הסכים לחזור לגרמניה או לפולין, הוא הבטיח לעצמו שלא ידרוך שוב על אדמתם. הוא נהג לומר: "צריך לגלח הכל שלא יישאר זכר לסבל ולאכזריות וגם כדי שלא יהיה סיכוי שזה יקרה שוב. 

אני מודה שלא הבנתי אותו, כעסתי וחשבתי שהוא ממש לא צודק עד שהגעתי לאושוויץ ומיידנק שם הרגשתי הרבה כעס הכל עומד כאילו הכל יכול לחזור על עצמו.



על המסע:

קודם כל אני מודה למיקי שנתנה לי את ההזדמנות לנסוע איתה ולהגשים חלום

היה לנו מאד כייף ביחד ולבד, נתנו הרבה חופש אחת לשנייה אבל גם חיבקנו אחת את השנייה ברגעים שהיה צריך.

המסע התחיל ביום רביעי 17/10/18 :

נחתנו בקטוביץ' בשעות הבוקר, חילקו אותנו לקבוצות, בכל אוטובוס 2 כיתות ומדריך מקסים עם ידע עשיר בכל מקום שביקרנו סיפר הרבה עדויות.

בסיורים העדויות זה הדבר הכי חשוב, דרכם אפשר באמת להמחיש את מה שרואים.

סיפורים קשים של אנשים שאיבדו הכל : את רכושם, את בתיהם ומשפחתם ובעיקר את עצמם, איבדו צלם אנוש מול האכזריות קיצונית וחולנית. ברגעים שחשבנו ששמענו את העדויות הכי קשות במקום מסוים. למחרת היינו שומעים עדויות קשות יותר במקום אחר. פשוט בלתי נתפס .

ביום הראשון ביקרנו בבית קברות היהודי גלייביצה, שם קבורים רבנים וצדיקים באחד הקברים ניתן להתפלל ולכתוב בקשות בפתק כמו בכותל 😊

נסענו לקראקוב טיילנו ברובע  היהודי העתיק, הכל נראה שמור ונקי , קיבלנו הסברים והכנות לימים הבאים.


יום השני 18/10/2018 סיור במחנה השמדה אוושיץ בירקנאו:    

צרם לי שבכניסה כתוב "מוזאון אושוויץ" הגדרה לא מתאימה למקום שבו התרחש כל כך הרבה סבל, זוועות ורציחות .

הרגשתי חנק , כל הסיפורים שמעתי בילדותי רצו לי במהירות בראש  ומה שראיתי עד עכשיו בשחור לבן בסרטים הדוקומנטריים

הפך לצבעוני ואמיתי כאן מול עיני. עברו בי המון מחשבות האם זה נכון להשאיר הכל ככה כדי שהאנשים יאמינו שכל זה קרה

או להרוס הכל כדי שאף אחד לא יקבל רעיונות.  דילמה שליוות אותי כל המסע. הכל שם מתוכנן בצורה מטורפת וחולנית עד הפרט האחרון . תחושות קשות וכבדות עולות והדמעות מתפרצות בלי שליטה.





ביום השלישי 19/10/2018

ביקרנו בגטו קראקוב, ראינו את הכיכר המרכזית משם היו מפנים יהודים למחנות.

בגטו אפשר להרגיש את הצפיפות בניינים עם בתים קטנים, סיפרו לנו שהתנאים היו מאד קשים, בית למשפחה אחת הפכה לבית ל4 או 5 משפחות. דחסו המון יהודים מעט מאד שטח.

לאחר מכן קיבלנו זמן חופשי להסתובב בעיר קראקוב, עיר יפה תיירותית עם מסעדות וחנויות כרכרות וסוסים.

ביום הרביעי 20/10/2018 :

נסעו לגטו ורשה, לסיור בגן חיות שם שמענו על שומר גן ואשתו שהצילו המון יהודים בזמן המלחמה, היו מחבאים אותם בכלובים ובאסמים. גן החיות שמור ומטופח.

בערב חזרנו למלון והייתה לנו פגישה עם חסידת אומות עולם ידוויגה גואווריך ואחיה הצעיר יוסף.


ידוויגה אישה יפה, סיפרה על אבא שלה שהיה חוטב עצים וכל פעם שיצא לעבוד ביער פגש יהודים שניסו לברוח , הוא הסתיר אותם בביתו, הוא הסתיר גם משפחות שלמות, יום אחד השכנים הלשינו והנאצים הגיעו לביתם רצחו את האבא והציתו את ביתם, יודוויגה  בת 8 לקחה את אחיה הקטן שהיה תינוק וברחה וכך גם הצילה אותו. שאלנו אותם אם יש לה כעס על המחיר הכבד ששילמו בעקבות הצלת יהודים. היא ענתה לנו שהכעס מופנה לגרמנים ולהתנהגותם, באותה תקופה היו להם המון חברים יהודים וזה היה הכי טבעי בעולם לעשות הכל כדי לעזור להם.

פגישה מאד מרגשת ומעניינת. פשוט מחמם את הלב שבין כל הרוע והחוסר אנושיות היו גם אנשים יקרים לא יהודיים שעשו את הבלתי אפשרי כד לעזור ולהציל, זה בכלל לא מובן מאליו.




יום החמישי למסע 21/10/2018:

סיור במחנה השמדה מיידנק הקשה מכולם. משרפות בכמויות, תאי גזים והר האפר, אחד הסיורים הקשים .המחנה ממוקם על גבעה מעל לובלין, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל התושבים ראו , ידעו, שמעו והריחו את המתרחש והמשיכו לחיות כרגיל. עלו לי מלא שאלות בעניין על ההתנהגות של האנשים שגרו סמוך למחנות או אותם קצינים נאצים שגרו עם המשפחה שלהם כמו מלכים  בכניסה למחנה מול הזוועות, היריות וריח העשן...מה הם אמרו לילדים שלהם? איך הם ישבו סביב שולחן או נרדמו בלילה כשכמה מטרים משם נרצחו ילדים ואמהות. לא מצאתי תשובות ! פשוט אין תשובות, זה לא נתפס

הדמעות לא עזבו אותי בכל היום הזה .

כל מה שרציתי זה לחבק את אבא שלי ולהגיד לו כל הכבוד ששרדת את המלחמה ונשארת שפוי. כל הכבוד שהיית חלק מהחיילים שנלחמו נגד הנאצים ושיחררו מחנות. איש חזק פיזית ונפשית.






יום השישי למסע 22/10/2018 :

סיור בבית הכנסת של טיקוצין. בעיירה הזו נרצחו מספר מאד גדול של יהודים בבורות ירי ביער הסמוך תוך 2 לילות. ביער היה שקט מוחלט, עצים ארוכים וקרים עומדים מסביבנו כמו חיילים. כשמסתכלים שמאלה ימינה מבינים שאין סיכוי להסתתר או לברוח. הנוכחות שלנו שם חשובה. הכל מלא דגלים כחול לבן משלחות של חיילים, משטרה, ניצולי שואה שבאים לספר את הסיפר שלהם, והרבה נערים שעומדים במעגל ושומעים את הסיפורים .


מי שמכיר אותי יודע שאני מאד ציונית ושם הבנתי כמה זה חשוב שיש לנו מדינה עם צבא חזק

שמגן עלינו. עם כל הבעיות שיש בארץ זה עדיין המקום הבטוח בו אני גאה לחיות ולגדל את ילדיי.

בהמשך נסענו לטרבלינקה, שטח גדול עם המון אבנים עומדות ועל כל אבן שם של משפחה שנעלמה. הגרמנים  דאגו להרוס את הכל לפני  שחרור המחנה. קור שחודר לעצמות באופן מיוחד עמדנו שם כמה דקות וקפאנו, מחשבות קשות איך האסירים עמדו שעות ללא תנאים בקור כזה.





 היום האחרון למסע היה יום של סיכום והתארגנות מזג אוויר לא אפשר לנו להסתובב הרבה ירד הרבה גשם רוחות וקר.

במהלך המסע התחושות היו קשות והמון מחשבות ודילמות מילאו את ראשי .

בניגוד לרוב האנשים אני לא אהבתי את פולין, הכל מאד קר ואפור, בכל מקום הרגשתי את הסבל והעצב. הגענו בתקופת השלכת לכן לא ראינו טיפת ירוק.

היה לי מאד קשה לשמוע על ה"סלקציה", הפרידו משפחות שלמות באכזריות קיצונית וחוסר אנושיות מוחלט .

אני שמחה שעשיתי את המסע הזה כשאבא שלי היה עוד בחיים, סיפרתי את הסיפור שלו והראתי את המדליות .

המסע הזה חשוב לכל אדם . עד שלא מגיעים לשם לא מבינים לגמרי את השואה.

 

שמחתי לשתף אתכם במסע שלי ,לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה תזכרו דבר חשוב:

אסור לשכוח ואסור לסלוח



 



תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב