קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

50 שנה לגעש/ מאת עירית פאוסט

01/06/2019

·   הכיתה הישנה שלנו. הצריף השני (אחרי בית התינוקות) שהיה הבית הראשון שלי. המדרגות בכניסה ובצד שמאל למעלה תלוי פעמון. כשהיינו יוצאים להפסקה התפזרנו לכל רוח וחיים  כנען המציא רעיון אחרי שבזבז שעות ארוכות בחיפוש אחרי ילדים ששכחו לחזור מההפסקה: בתום הזמן שנקבע, היה מכה בפעמון. הצלצול היה חזק וברור, נשמע בכל הסביבה. גם הרחוקים והשקועים עמוק במשחק שמעו, עזבו הכל וחזרו בריצה לכיתה.

 

·    יוקה השחרחורת- ההצגה של סיום כיתה א' ואני בדמות של בובה כושית. בבוא הרגע להתאפר, התעקשתי שלא להמרח בצבע שחור. כל ניסיונות השכנוע, לא הועילו כי אני בכיתי ולא הסכמתי וכך נשארתי הבובה הכושית- הלבנה.

 

·   שיחות הקיבוץ שלנו: היה מקום, ליד בית התינוקות, שטח חולי עם מכתש קטן ועגול. שם היינו יושבים ומשוחחים בנינו, רק הילדים, על הדברים ששמענו מהגדולים. קראנו לזה "שיחת קיבוץ" והרגשנו ממש רציניים וחשובים.

 

·     ההליכה לים: כמובן תמיד יחפים, הולכים עם חיים לים. נכנסים עמוק וכשכבר לא מגיעים לקרקעית בעמידה, נתלים על זרועותיו של חיים. אשכולות ילדים תלויים על זרועותיו החזקות והיציבות. והחזרה מהים: יש בדרך חול לבן וחול חום. בחול הלבן הולכים יחפים ומצליחים להתגבר על החום ברגליים. אבל כשמגיעים לעלייה ושם יש חול חמרה, חום ומהודק, שם המבחן האמיתי. המבחן הוא ללכת לאט על החול החום, לנשוך שפתיים ולהתגבר, למרום שחום ממש שורף את כפות הרגליים. בין הפגודה לכיתה יש עוד קטע של חול חום לוהט, ושוב מנסה בכל הכוח ללכת לאט. בסוף מתחילה לרוץ כי הסבל רב מידי. והבושה מול הילדים שהצליחו לא לרוץ....

  •    נושא האינדיאנים- חיים השיג אוהל גדול והקים אותו במרחק לא גדול. מעבר לבית התינוקות. שם למדנו את נושא האינדיאנים. עם הנוצות הצבועות, הריקודים המיוחדים, ממש הרגשנו אינדיאנים אמיתיים.
  • הטיול לגבעות- טיילנו המון בגבעות, במיוחד זכור לי הטיול למקום בו מתי נפלה ונחבלה. שם עמדנו ליד המצוק וחיים סיפר מה קרה למתי ואיך היא מעדה. אחר כך, ליווינו את מחלתה עד שנפטרה ותמיד חשבנו שהכל התחיל מאותה מעידה אומללה.

 

הסיפורים והחוויות רבים, ואת הכל אופפת הרגשה של יחד מאוד הדוק. קשה להפריד בין אני לאנחנו. היינו ביחד הילדים של חיים, שקראנו לו מינקי (לא זוכרת למה?) והכרנו כל תגובה שלו. כל תעלול שעשינו (בעיקר הבנים) היה זוכה לתגובה ומראש ידענו שחיים יגיד: "השנה לא נצא לטיול שנתי, או אם הקיץ התקרב: "לא נוכל לצאת לקייטנה" ומשום מה מעולם לא מימש את איומיו. חששנו מכעסו, שיצא בעיקר על תעלולי הבנים, ואהבנו את החיוך הנפלא והנתינה האינסופיות. אפילו כעסנו כשיצחק בנו היה בסביבה וזכה לתשומת לבו.

רבים מהחברים והחברות בקיבוץ הקטן והצעיר, השפיעו ונגעו בחיינו כילדים, כי את כולם הכרנו. לי נשארה בלב ובזכרונות תחושה של ילדות מרופדת, רכה, מלאה חוויות נפלאות שכיף להזכר בה!


מסמכים מצורפים

אשל שחף.PNG

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב