קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

קיבוץ געש מבראשית/ מאת רבקה רובינשטיין

02/06/2019

ביום אביבי יורדת נערה מאוטובוס על כביש תל אביב-חיפה. בת תשע עשרה היא, מלאת ציפיות וסקרנות מחזיקה היא במזוודה קטנה וצועדת לאורך הכביש.

ניחוח של פריחת הדרים אופף אותה, בבשמיו עד כדי שיכרון חושים, היא צועדת לאט אבל בבטחה. הרי היא באה לפגוש את חבריה מהחיים האחרים שנשארו מאחור בעיר מולדתה "מונטווידאו" באורוגואי.

אחרי הליכה של עשר דקות, הופיע כמו בתמונה, ישוב קטן, עם כמה עצים וגגות אדומים. בהגיעה למקום אחרי בירור קטן, פגשה את חברותיה ומאוחר יותר, את חבריה. הרגשה מדהימה שסוף סוף הגיעה הביתה הציפה אותה, החום שקיבלה, ההתעניינות במעשיה, הכי חשוב שפת האם הכניעו אותה במהירות למצב רגשי שהוביל אותה להחלטה להישאר בקיבוץ געש ולשנות את כל תוכניותיה מקודם.

  חג הפסח עמד בפתח. הקיבוץ נראה כמו מרקחה, כולם התרוצצו בקדחתנות של עשייה בהכנת החג, 

אלה בחזרות למקהלה. אחרים בלוגיסטיקה (במה, שולחנות) וכמובן האוויר התמלא בריחות של בישול מבית...וכל זה, תוך כדי העבודה השוטפת של הקיבוץ.

הכל נראה חלומי-העבודה ביחד, המשימות המשותפות, החיים ביחד, הכל תחת הכותרת של אידיאליזם, סוציאליזם, אחוות עמים ורעות. כבר לא הייתי לבד, כולנו חברים שערבים זה לזה.

ממש הייתי מסוחררת מרוב חוויות עד שחברי הטוב מאז הימים, שאיתו אחרי זמן לא רב התחתנתי, נגרו, הוריד אותי מהסחרחרה הזאת ועשה לי סדר בראש וגרם לי לחשוב שאם ארצה להישאר אצטרך להתמודד עם שיתוף, ומה זה בכלל שיתוף? ומה זה להתמודד עם חברה של השומר הצעיר וחוקיה הדוגמתיים.?

מפאת צעירותי וחוסר הניסיון חיים, הבחירה לחיות בחברה סגורה שחוקיה נוקשים, זה היה בשבילי אתגר גדול וכמובן לא הבנתי אז לאיזה מלחמות נכנסתי עם עצמי, עם החברה, עם האידיאולוגיה הקיבוצית וחוקיה הנוקשים.


וכל זה כי האמנתי שהגעתי למקום הנכון, אפרט: השיתוף בחובות למשל, תורנויות בחדר אוכל, מטבח שמירה בבתי הילדים, תורנויות שבת בבתי ילדים, לינות הורים, שמירות חצר, תורנויות חליבה, לול, סירים ועל כל זה, גיוסים בשדות בשבתות ובחגים.

בזמן הכתיבה, התמונה שאני מקבלת בעיני רוחי היא, שאני נמצאת בכוורת דבורים שכל פעולה מתוזמנת בדייקנות על מנת ליצור מכונה מושלמת ומשומנת ושמה קיבוץ.

כשאתה נכנס לחברה כזאת, אתה צריך להשיל מעלייך הרגלים, השקפות ורצונות שלא מתאימים לחיים בקיבוץ. ובכל זאת, דרכי החיים בשבילי הקיבוץ מפותלים ומסובכים ככל שיהיו, לא משתווים עם חוויות מעצימות שמצאתי בחיים אלו.

מחובתי להתייחס לפן האנושי.

המבנה האידיאולוגי, הלוגיסטי והטכני היו מושלמים. אבל כאן נכנסים המוטיבים האנושיים ואילו המשוכות הקשות שצריך מיומנויות שלא אצל כולנו היו קיימות וזה מה שסיבך את החיים בצוותא:

ניגוד אינטרסים, קינאה, הוצאת שם הרע, רצון לשלוט וכו'...כמו כל ארגון אנושי שמכבד את עצמו היתה לנו וועדת חברה, שבה החבר היה יכול לשפוך את הלב. למשל: עימות יריבים, שיוכלו לדבר ולפתור את הבעיות שביניהם באמצעות מגשר. כשאתה צעיר, אתה חושב שהצדק הוא המונופול שלך, כמה עצוב ומתסכל לגלות שזה לא כך!

השלב של בניית משפחה, זה השלב המסעיר, העוצמתי והרגיש ביותר בחיים. לקבל את המודעות של אחריות שלך ושל בן זוגך על הצאצאים החדשים שאתה מביא לעולם, זה הופך אותך, לאדם יותר מפוקס ולוחמני, על מנת לעקוב אחר המתרחש בזמן התפתחותם ולנסות לתת להם את הכלים האופטימלים לתפקוד בעתיד כמבוגרים, זאת היתה אחריות עצומה לי ולבן זוגי, זאת היתה התקופה הכי מאתגרת, מפחידה ומתסכלת, מלווה ברגעי אושר עצומים ומעצימים. לא קל לגדל ילדים בחינוך משותף ובכל זאת, אני יכולה להגיד, זה היה גן עדן לילדים.

היו הרבה ויכוחים כגון: האם המטפלת הזאת מתאימה? או לא?, האם הלינה המשותפת היא דבר חיובי או לא להתפתחות הילדים? ועוד...

החיכוך היה גדול בבתי הילדים. נתחיל בריבים, רצונות, תחרותיות, הקנטות, אפליות על ילד מסויים, סובלנות, חוסר קבלה של השונה ועוד.


אם המחנך היה אובייקטיבי וחזק, הכל היה מסתדר, אבל לא תמיד היה כך.

החלק הכי קשה, היה שתמיד היה חלק של הורים שלא הקלו. זה החיים. למרות כל הקשיים, הילדים גדלו ונהיו בני אדם עם ערכים ומקובלים בחברה. בוא נגיד שהקיבוץ היה כור היתוך של מרקם אנושי, רב גוני, ששם לעצמו מטרה להצליח במשימה של אידיאל ושמו קיבוץ.

הדרך היתה מאוד לא קלה, כל הזמן היינו עסוקים בלהתאים את עצמינו לחברה המתפתחת. הבעיות היו אינספויות, לא התעצלנו והתמודדנו איתם עד עצם היום הזה, כמו החיים עצמם, לכן הגענו עד הלום ועוד נמשיך להתמודד!.

למרות הקושי אספר את היופי שבחיים של ילדינו: המרחבים הירוקים, הטיולים, הגילויים הסביבתיים, הים הפתוח, המשחקים בחוף, הלמידה בכיתות קטנות, החיים בצוותא בחגים, התרבות המבוססת על עשייה עצמית. אני מונה את כל הדברים האלה ומתמלאת בסיפוק אדיר שלמרות הקושי שהתמודדנו,


הצלחנו במשך שנים להקים חברה מיוחדת ובריאה, מלאת תוכן שבמבט עכשווי, לא קל למצוא ייחודיות שכזאת.

כשאני חוזרת וקוראת את השורות מלמעלה, אני חייבת להיות הוגנת עם עצמי וזאת המסקנה שהגעתי אליה:

מצד אחד המפעל האדיר שהתחיל עם הקמת הישוב היהודי, חומה ומגדל, ביטחון הגבולות מושתתים על אמונה בלתי מתפשרת של ההתיישבות וציונות וכנגד האידיאולוגיה של הסוציאליזם ואחוות עמים, השומר הצעיר וחיי קיבוץ. זאת חבילה ענקית, שקשה לשאת תחת כל הכובד הזה. למרות כל השנים שחלפו, המפעל הזה נשאר עומד, חזק ואיתן, עם הרבה שינויים והתאמות. ימים יגידו לאן זה יוביל אותנו, צריך להיות על המשמר ולהתאים את עצמינו לזרם המשתנה כמו לחיים עצמם.


מסמכים מצורפים

גיוסים.PNG
געש2.PNG

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב