קיבוץ געש
קיבוץ געש
חסר רכיב

29 הגדול/ מאת רוית רותם

11/06/2019

אני זוכרת שביום הולדת 28, ממש כמה דקות אחרי שהתחיל, חברה טובה התקשרה אליי ואיחלה לי יום הולדת שמח וצחקנו קצת על זה ש"ניצלתי" מ"מועדון 27".

למי שלא מכיר/ה, "מועדון 27" נוצר לאחר שמספר אנשים מוכשרות/ים בחרו להפסיק להיות בין החיים בגיל 27, לרוב ממנת יתר של סמים קשים.

לא השוויתי את עצמי אליהם, לא אז ולא היום, אני גם לא משתמשת בסמים קשים. יחד עם זאת, לאחר הצבא מצאתי את עצמי עם קצת חרדות מהמוות. זה הגיע ממקום של אהבה ענקית לחיים ופחד גדול מאוד שאני לא אספיק לממש את כל הפוטנציאל שלי.

מה שמצחיק בכל הסיפור הזה הוא שגיל 28 צחק בענק על גיל 27.



 

גיל 28 התחיל עם המון כייף ועשייה שכל כולה מוקדשת לחלומות שלי, לפוטנציאל שבי.

פתחתי עסק לצילום שאני מאוד אוהבת, פגשתי אנשים מקסימים/ות, התחלתי לטעום את העצמאות ואת החלומות שלי, ותאמינו לי, זה היה טעים מאוד.

באוגוסט 18, זמן קצר לאחר שחזרתי מצילומים בחו"ל, קרה הגרוע מכל מבחינתי, שבמפתיע זה לא היה המוות.

זה התחיל בכך שהייתי מתעוררת בבקרים והלב שלי הרגיש שהוא על 5,000 קמ"ש לפחות. זה אחד התסמינים של התקף חרדה. מעולם לא הרגשתי כך, זה היה לי חדש וקצת מבהיל. זה המשיך לקשיי נשימה, להרגשת תסכול, בושה ואשמה, שהובילו לגרוע מכל – לדיכאון עצוב מאוד שנמשך מספר חודשים.


לא רציתי לראות אף אחד/ת, לא לשמוע מוזיקה, לא לצלם, לא לכתוב, לא לאכול ולמשך שבוע בערך – רק לא רציתי לחיות.

לברכתי הגדולה, יש לי את המשפחה הכי אדירה בעולם וזכיתי בחברות וחברים שאם הם לא היו קיימים/ות – היה צריך להמציא אותם/ן.

אמא שלי טענה שאני לא יכולה למות כי הדרך לבית הקברות בקיבוץ – מפחידה. מה שגרם לי לחייך ולצחוק טיפה.

אבא שלי הוציא את משחק הרמי קוב הישן והטוב מהארון ושיחק איתי. מה שגרם לי להנות טיפה.

אשתו של אבא שלי עודדה אותי בשיחות והמון תה, מה שגרם לי להתעודד טיפה.

אחותי הגדולה עשתה איתי מדיטציית קונדוליני שבעיקר הצחיקה אותי טיפה יותר.

אחי הגדול שלח לי את אחד הציטוטים היותר מקסימים שקראתי וזה גרם לי להתרגש טיפה. הציטוט הולך כך: "אם תפגוש אדם שבור, שב איתו, על סף השבר הארור, אל תנסה לתקן, אל תרצה שום דבר, ביראה ובאהבת הזולת, שב איתו שלא יהיה שם לבד." ("צל עריות", סמדר וינשטוק).

האחיינים שלי פשוט היו צריכים להיות בסביבתי בשביל שאני אדבק טיפה בשמחת החיים שלהם.

החברות והחברים פשוט היו מדהימים ובאו לבקר ולעודד.



 

רוב הדיכאון הרגשתי שכל מערכת האמונות שלי, כל מה שלמדתי, כל מה שהכרתי, פשוט נעלם. הרגשתי בת 8 ולא בת 28.

בשלב מסויים הסכמתי ללכת לפסיכיאטר. ההתנגדות שלי לא היתה מהטיפול, היא הגיעה מהאחזות בדבר היחידי שידעתי על עצמי – אני לא לוקחת כדורים לא טבעיים.

הספיקו לי 3 שנים של ריטלין וקונצרטה, 3 חודשים של אוקסיקונטין במינון ללא פיקוח, התעמקות בהשלכות של תרופות לא טבעיות והתעמקות בעולם הפסיכוסומטיות והרפואה האלטרנטיבית, בשביל שזה יוטמע אצלי כל כך חזק.

כך חייתי בחמש השנים האחרונות – ללא כדורים לא טבעיים, המון חשיבה חיובית, דגש רב על מה שנכנס לי לגוף, ספורט, עשייה שמהנה עבורי ועזרה מאחד הצמחים הכי נפלאים בעולם – קנאביס.

המרכיב שכנראה היה חסר לכל הטוב הזה היה איזון.

 

כשנפגשתי עם שי הפסיכיאטר בפעם הראשונה, סיפרתי לו מה אני חושבת על כדורים לא טבעיים והתחלתי עם כדורים טבעיים לדיכאון וחרדה, אבל בשלב מסויים ההרגשה היתה בלתי נסבלת ונכנעתי לכדורים לא טבעיים. לקח עוד איזה חודש וקצת עד שהמינון של הכדור התאים לי והתחלתי להרגיש ולהרגיש הרבה יותר טוב.


נכון להיום, אני לוקחת כדור שנקרא ויפאקס, ולפי המלצות של המון אנשים, מומלץ לקחת את זה לשנה לפחות, בשביל שהסיכוי שהדיכאון יחזור – ייקטן.

אחד הדברים שעניינו אותי בתוך כל החוויה הזו במיוחד: כמה שזה נפוץ, דיכאון – ככה זה טאבו. יותר מנטייה מינית לדעתי.


העניין הוא שכולנו, בשלב כזה או אחר בחיים, חווינו או נחווה דיכאון. אצל חלק זה יהיה מודגש יותר ואצל חלק פחות, אך ללא יוצא מן הכלל כולנו יודעים איך זה מרגיש או איך זה לא להרגיש כלום.

אני מחשיבה את עצמי לבת אדם בעלת אינטליגנציה רגשית, אך כמות האנשים שגיליתי שלוקחים כדורים לדיכאון וחרדות, גדלה מיום ליום מאז הדיכאון.

איפה הייתם לפני זה? למה לא דיברתם/ן על זה? ואם זה לא מספיק אז גם באותה תקופה היתה כתבה גדולה על יגאל בשן ז"ל ועל כמה שהוא התבייש בדיכאון שהיה לו. אבל למה להתבייש אם זה קורה לכל אחד ואחת מאיתנו בשלב מסויים? למה להתבייש אם כל בן אדם 2 לוקח כדור נוגד דיכאון או חרדה?

יצא לי להתעמק בזה בזמן האחרון, בבושה, בדיכאון, בסביבה שלנו ואלו הן המסקנות, התובנות, ההארות והטיפים למי שחווה דיכאון או חרדה, למי שבסביבה של אנשים כאלו ולמי שיכיר מישהו שמכיר מישהו כזה:

·         תלמדו. תלמדו על התמודדות הזו, בכל דרך שתרצו.

·         תזכירו. תזכירו מדי פעם לאנשים האלו מה משמח ומעודד אותם/ן.

·         תניחו. תניחו למי שעובר/ת דיכאון לעשות את המעט שיש לו/לה רצון לעשות. אלא אם כן זה למות או לפגוע בעצמנו ובסביבה.

·         תהיו. פשוט תהיו שם איתם/ן. גם אם אתם/ן מרגישים/ות לא רצויות בעליל. זה תורם מאוד.

·         תזכרו שזה טבעי לגמרי ויש אלף ואחת דרכי טיפול והמחקר של הנושא הזה הוא רחב מאוד.

·         תאהבו. כי זה כל מה שצריך.

אני מאחלת לכולנו שנה של בריאות, אושר, נחת והגשמה.

החיים לגמרי משתפרים משנה לשנה, מבטיחה.



 

תגובות לדף זה
תגובה חדשה

עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!

חסר רכיב